איך אפשר לטפל במחלה שאנחנו בכלל לא מבינים שהיא מחלה? אבחנה נכונה היא תמיד הצעד הראשון בדרך לטיפול, אבל מחלות מסויימות לא מגיעות אפילו לצעד הזה, מכיוון שבמשך שנים הן כלל לא הוגדרו כמחלות – אלא כאופי גרוע, בחירות בעייתיות או קריאה לתשומת לב. לכבוד פורים, החוקרת מירית לירן מביאה דוגמאות למחלות כאלה בדיוק.
השמנת יתר
בראשית המאה העשרים, השמנת יתר הייתה דבר נדיר. הגנים שלנו לא השתנו הרבה מאז, אבל העולם סביבנו השתנה, ונדמה עכשיו שהוא מלא בקלוריות. לפי ארגון הבריאות העולמי (WHO), רוב האנשים על פני כדור הארץ היום חיים במדינות שבהן יש סיכוי גבוה יותר למות בגלל עודף משקל והשמנת יתר, מאשר בגלל שאין להם מספיק מה לאכול. ארגון זה הכיר בהשמנה כמחלה בפני עצמה עוד בשנת 1948, אך רק חלק קטן ממשלות הכירו רשמית בקטגוריה של מחלות תזונתיות ולכן לא הכירו במחלה ולא פעלו באופן דומה לטיפול במחלות אחרות.
כיום, מדענים ורופאים דוחים לחלוטין את הרעיון שהשמנה תלויה בבחירה של אורח חיים בלבד. ג’ון ואס, פרופסור לאנדוקרינולוגיה באוניברסיטת אוקספורד מציין שהגנטיקה ממלאת כאן תפקיד חשוב: “המשקל מושפע מגנים בשני קצוות הספקטרום, זה לא כל הסיפור, אבל ארבעים עד שבעים אחוז ממשקלו של אדם נקבעים על ידי גנטיקה. אם אתה מדבר עם אנשים שמנים, הם מאמינים לרוב שמשהו לא בסדר איתם, ובוודאי לא חשים שהם פשוט בחרו להיות שמנים.”
הגישה הרפואית הרואה בהשמנת יתר מחלה זוכה בימינו להכרה רחבה הרבה יותר. היתרון העיקרי בהכרה זו האי שכך ניתן להעלות אותה לסדר היום החברתי ובתקציבי, ולפעול לטיפול ראוי בזמן לסובלים ממנה ולנמצאים בסיכון. אם נמשיך לייחס אותה רק לכוח רצון או בחירות גרועות, אנחנו צפויים לראות עומס שרק מתגבר של החולים, שימשיכו לסבול מהסטיגמה ומחוסר טיפול נגיש, ולכך השפעות גם על שירותי הבריאות והחברה בכלל.
התמכרויות
בדומה להשמנת יתר, גם התמכרות לאלכוהול ולסמים הינה מחלה סטיגמטית שנוטים להאשים בה את החולה בהחלטות לא נכונות ובחוסר שליטה עצמית, כגורם היחיד. יחד עם זאת, האגודה הרפואית האמריקאית (AMA) סיווגה את האלכוהוליזם כמחלה כבר בשנת 1956, וכללה בהגדרה זו גם התמכרות לסמים אחרים בשנת 1987. בשנת 2011 הם הגדירו התמכרות כהפרעה מוחית כרונית בעלת מאפיינים גנטיים, ולא כבעיית התנהגות טהורה.
מחלה היא מצב שמשנה את אופן פעולתו של איבר, ובעזרת האמצעים המתאימים ניתן לטפל בה ולנהל אותה. בקרב רופאים וחוקרים היום, מקובל שהתמכרות היא מחלה כרונית של המוח באותו אופן בו סוכרת היא מחלה כרונית של הלבלב, ומחלות קרדיולוגיות הן מחלה של הלב. לצערנו, החברה עדיין לא תופסת זאת כך, ולכן ניהול המחלה והחולים הוא עניין מורכב מאוד.
הבעיה הראשונית היא; שהחולים לא יודעים שהם חולים ולכן לא יחפשו עזרה רפואית, מה שמוביל לחוסר אבחון ובהכרח גם לחוסר טיפול במחלה. יתר על כן, המשפחה, החברה ולעיתים אף המטפלים עצמם לעיתים לא מכירים בהתמכרות כמחלה, ולכן משליכים את אותה על כוח הרצון של המכורים ותו לא.
בשורה התחתונה – חשוב לדעת שהתמכרות היא מצב רפואי בר טיפול, שחשוב לגשת אליו ללא סטיגמות מיותרות. אף פעם לא מוקדם מדי או מאוחר מדי לבקש עזרה.
הפרעות אישיות
ההגדרה הקלינית של הפרעות אישיות השתנתה לא מעט לאורך ההיסטוריה, אך כיום ניתן להגדיר אותה בכלליות כ-ביטוי של תכונות אישיות קיצוניות המפריעות לחיי היומיום ותורמות לסבל משמעותי, למגבלות תפקודיות או לשניהם. הפרעות אלה אינן נדירות באוכלוסייה, וצוותי בריאות נתקלים בסובלים מהן על בסיס יומיומי.
להפרעות האישיות יש השלכות רפואיות ניכרות – ככלל, הן נמצאו קשורות לאיכות חיים ירודה (QoL), בריאות לקויה ותמותה מוקדמת. הביטוי הקליני משתנה בין סוגי הפרעות האישיות השונים, אך ההיבט הנפוץ והליבתי ביותר קשור לחוסר יכולת לבנות ולתחזק יחסים בינאישיים בריאים. חשוב לציין, כי להיבט זה יש השפעה שלילית חזקה גם על האינטראקציה בין אנשי מקצוע בתחום הבריאות, שאמורים להגיש טיפול, לבין המטופלים הסובלים מההפרעות. ההבנה של המאפיינים השונים של הפרעות אישיות בקרב רופאים מוגבלת, בין השאר משום שהחולים לרוב לא פונים לטיפול רפואי עבור הפרעות האישיות שלהם, אלא לבעיות רפואיות אחרות הממסכות את ההפרעות האישיות שברקע. שכיח מאוד שהפרעות אלה לא מאובחנות בזמן או בצורה מדויקת, וכתוצאה מכך החוחלים סובלים מתת-טיפול, והם מיוצגים יתר על המידה בקבוצה המסווגת כ’החולה הבעייתי’.
כיום, האבחון מתבצע ע״י תיאור חד-ממדי המבוסס על חומרת הבעיות בתפקוד, ולא על סוג המופע הקליני. במקרה זה, הפרעות האישיות משפיעות הן על ההצגה הקלינית של בעיות רפואיות אחרות, והן על התוצאה של טיפול בהן, באופן שלילי. יוצא מכך, שההשפעות המשולבות של הפרעות האישיות הן קיצור תוחלת החיים.
על מנת לפעול לשיפור המצב, קיים צורך בפרקטיקה הקלינית להכיר ולאבחן הפרעות אישיות במידת רגישות רבה ובצורה מדויקת ככל הניתן – הן כדי לקדם טיפול מיטיב בהפרעת האישיות עצמה, והן כדי לפתוח פתח לטיפול במחלות המופיעות במקביל.