לינוי

איך יתכן שכעיתונאית לא שאלתי את הרופאים את השאלות האלה
נתתי לחוקרת שהוקצתה לי משימה: לבדוק אילו טיפולים ניתן לתת לאדם עם כף יד שנסגרה בגלל ספאזם. כבר בשלב שבו ג’ודית, החוקרת, ניסתה להבין דרכי מה בדיוק הבעיה ומה אני מחפשת, הבנתי משאלותיה עד כמה השירות הזה נחוץ: היא שאלה שאלות שלא חשבתי עליהן אפילו.

אחרי ההלקאה העצמית, “איך יתכן שכעיתונאית לא שאלתי את הרופאים את השאלות האלה”, מחלתי לי מתוך הבנה שזו עוד אחת מהבעיות של חולים ומשפחותיהם: הצער, הדאגה ולפעמים גם העומס מקשים עלינו לנתח מצבים של יקרים לנו באותו קור רוח שבו ננתח מצבים של זרים. זו עוד סיבה לחיוניות של השירות שמדינט נותנים.

כעבור שבועיים קיבלתי 20 עמודי תחקיר מקיף ויסודי. היו שם טיפולים שלא ידעתי על קיומם, מחקרים שטרם שמעתי עליהם, טכנולוגיה שלא הכרתי ואפילו הודעה על כך שהיא פנתה לכמה מוסדות בחו”ל כדי לברר דרכם אפשרויות טיפול. נפלה לי הלסת.